פסק-דין בתיק פש"ר 1250-08

מונחת בפני בקשת המנהל המיוחד לנכסי החייבים יוסף ורחל בס, לביטול עסקת העברה שביצעו החייבים כשש שנים טרם נקלעו להליכי פשיטת רגל, ואשר במסגרתה הועבר בית מגוריהם לידי אחותה של החייבת, גב' שרה בן עזרא, שהינה תושבת ונצואלה. אין חולק, כי הסכם המכר נשוא הבקשה, נעשה מראש באורח שהעביר את הדירה לחזקתם של ילדי החייבים, וזאת במסגרת הסכם שכירות; אין אף חולק, כי בפועל מוסיפים אף החייבים עצמם להתגורר בנכס. אלא, שחרף האמור לעיל מתנגדת גב' בן-עזרא לבקשה, וזאת בטענה כי עניין לנו בעסקת מכר בתום-לב ובתמורה מלאה, אשר נערכה כשש שנים טרם מתן צוי הכינוס נגד החייבים.

עיינתי בתגובות הצדדים, ולאחר שנערך דיון בו נחקרו החייבים וגב' בן-עזרא, ניתנת החלטתי זו.

1.                  קריסתם של החייבים, מר יוסף בס וגב' רחל בס, מקורה בהתמוטטות החברה שניהלו,  לחובותיה היו ערבים באורח אישי. הסכם המכר העומד במוקד המחלוקת, נחתם בין הצדדים ביום 15.1.03, שנה טרם קריסתה הסופית של החברה שניהלו החייבים, וכחמש וחצי שנים טרם הסתיים מאבקם המשפטי של החייבים בצווי כינוס נכסים שהושתו עליהם.
בנסיבות המקרה, אין ולא תתכן מחלוקת כי זמן לא רב טרם חתימת החוזה, חילט הבנק הבינלאומי סך של 215,000 דולר השייך לגב' בן-עזרא, אשר שועבד על-ידה לטובת החברה של החייבים; זאת, נוכח חובותיה של החברה והמשבר המתמשך אשר פקד אותה, והביא בסופו של דבר לקריסתה המוחלטת והקלעותה לפירוק. סכום מחולט זה, שאין ולא תתכן מחלוקת כי גב' בן-עזרא העמידה לטובת החייבים זמן רב קודם שבא לעולם רעיון מכר הדירה, הינו בעל חשיבות רבה לעניינו, וזאת נוכח הזהות המסתמנת בינו לבין עיקר התשלום נשוא הסכם המכר.

2.                  לגרסתה של גב' בן-עזרא, כלל לא ידעה על מצבם הקשה של החייבים, אלא סברה כי הם מוכרים את ביתם משום שהם מבקשים לעבור לבית טוב יותר. נוכח האמור לעיל, מתנגדת גב' בן-עזרא לגרסת החייבים, אשר קשרו קשר חד-משמעי בין עסקת המכר לבין קשייהם הכספיים ההולכים וגוברים; בעניין זה, טוענת גב' בן-עזרא כי אין ליתן אמון בגרסת החייבים, וזאת באשר היא אינה נכונה, ומקורה ככל הנראה בשל רצונם לזכות בתוספת כספים לקופת פשיטת הרגל שלהם.
יוצא, כי השאלה הראשונה שיש להכריע בה, ואשר חשיבותה להכרעה הסופית רבה, היא שאלה עובדתית בעיקרה, ועניינה אומד-הדעת והאם ידעה גב' בן-עזרא, הלכה למעשה וב"זמן אמת" על קשייהם הכלכליים של החייבים.
בנקודה זו, קיימות שתי נקודות אשר כל אחת מהן פועלת לרעתה של גב' בן-עזרא, והלכה למעשה פועלת כנגדה ברמה העובדתית.
 

א.                  מעדותה של גב' בן-עזרא עצמה עולה במפורש, כי במועד הרלוונטי, היתה מצויה בקשר מצוין עם אחותה, והן היו מדברות לעיתים קרובות. דבר זה מעלה בפני עצמו ספק גדול בדבר טענתה של גב' בן-עזרא כי לא ידעה על קשייהם הכלכליים החייבים, קרי, אחותה וגיסה.

ב.                  האחרת; על-פניו קיימת סתירה עובדתית לכאורה בין העובדה כי פקדון רב-ערך של גב' בן-עזרא חולט באותה עת, בשל חובות החברה של החייבים, לבין הטענה כי לא היתה מודעת למצבם הכלכלי הבעייתי.
בעניין זה, אינני יכולה לקבל את הטענה המשתמעת מגרסתה של גב' בן-עזרא, כי לא ידעה על חילוט הסכום. זאת, לא רק בשל החזקה הכללית על אדם בר-דעת, כי הוא עוקב ומקבל מידע על צעד כה דרסטי הקשור לנכסיו שלו, אלא גם נוכח העובדה כי סכום זהה הופיע במפורש - במועד סמוך מאד למועד החילוט - בהסכם שנכרת בין הצדדים. אוסיף ואעיר, כי בנקודה זו, מצאתי את עדותה של גב' בן-עזרא מתחמקת ולא ראויה לאמון. חרף העובדה כי המבקש שאלה שוב ושוב בחקירתה, התחמקה ממתן תשובה ישירה בכל הנוגע לנקודה זו, פעם באמירה עמומה כי "ביקשה מעורכת הדין שלה לכתוב מכתב", ופעם באמירה כי "הבנק לא ענה". במלוא הכבוד הראוי, אדם המחזיק חלק כה ניכר מחסכונותיו בבנק, חזקה עליו כי הוא מתעדכן מפעם לפעם במצב החסכון, וזאת וודאי וודאי מקום בו הוא אף משעבד אותו להבטחת התחייבויותיו של אחר. זאת ועוד; חילוט פיקדון בידי בנק במדינת ישראל, לא נעשה במחשכים ובאין-רואה. אי לכך, קשה עד מאד לקבל גרסה כאילו לא עלה בידי גב' בן-עזרא לקבל מידע במשך תקופה ארוכה כל-כך.
זאת ועוד; כפי שהערתי קודם לכן, הרי שהזהות בסכום בין הפקדון המחולט לתשלום העיקרי נשוא הסכם המכר, כמו גם לשון החוזה המרמזת כי הסכום "כבר שולם", פועלים כנגד גרסתה של גב' בן-עזרא בעניין זה, ומקעקעים אף יותר את אמינותה.

3.                  עניין זה מביא אותנו לדיון בטענה אחרת - ומאוחרת מאד - שהעלתה גב' בן-עזרא בשלב הסיכומים, ועניינה למעשה טענה דיונית הנוגעת לפסלותו כראיה של עצם המסמך המעיד על חילוט הפקדון.
טענה זו, במלוא הכבוד הראוי, טוב היה לה אלמלא נטענה כלל, הן דיונית והן מהותית.

ראשית; מן הבחינה המהותית, יגעתי ולא מצאתי מדוע יש לפסול מכתב רשמי שכתבה בתם של החייבים בשמם , בעת וכחלק מתפקידה כבאת-כוחם . לעניין זה, שלוחו של אדם (כולל פרקליטו המוסמך לייצגו) כמותו, ואין נפקא מינא האם מדובר בקרוב-משפחה או בפרקליט כלשהו המייצג את החייבים בעבור תשלום גרידא.

שנית; אין צורך להכביר מילים, כי התנגדות להצגת ראיה יש להעלות מיד או מהר ככל האפשר לאחר שהיא מוצגת . וודאי וודאי, שאין כל מקום לשמור טענה לפסלות ראיה לשלב הסיכומים, ודי בכך בכדי לדחות על הסף טענה מסוג זה.
חשובה אף יותר לדידי העובדה כי דווקא גב' בן-עזרא, שלא דקדקה עם עצמה כלל ועיקר בכל הנוגע ל"חומרות" נשוא דיני הראיות בפרט ועניינים דיוניים בכלל, מהינה לנסות ולדקדק עם הצד שכנגד באותו עניין. לעניין זה ראוי לציין, כי לו ביקשתי לדקדק בענייני פרוצדורה, אזי היה עלי למחוק תחילה את תצהירה של גב' בן-עזרא עצמה - אשר הוגש הן באיחור רב, ובניגוד להנחיות בית המשפט. במצב כזה, נקל לראות כי כל טענותיה העובדתיות היו נדחות מאליהן, עד כי לא היה כל צורך בכוחו הראייתי מכתב באת-כוחם של החייבים בכדי לפסוק כנגד גב' בן-עזרא, לאלתר ובאורח כמעט "טכני". יוצא כי בעניננו, "הפוסל במומו הוא פוסל", ואין לי אלא להצר כי צד המבקש כי בית המשפט ינהג כלפיו באורך-רוח ובמידה רבה מאד של גמישות דיונית, הופך את עורו ומבקש לדקדק - ושלא בצדק - עם הצד שכנגד באותם עניינים עצמם.

4.                  מכל שנאמר עד כאן, עולות המסקנות העובדתיות הבאות: